משהו אישי, מאת קובי

הרבה זמן שאני רוצה לכתוב את מה שאני מרגיש בתקופה האחרונה ולא מצליח להעביר את הרגשות שלי לדף ולבטא אותן במילים.

לפני כשנה וחצי 16 ימים נכנסתי למרכז גמילה בפעם השניה בחיים שלי, מלווה ע"י שלושת בנותיי, מוכה וחבול בנשמה שלי חסר כל ערך וללא משמעות בחיים.

"מתמודד" עם התמכרות במצב נפשי קשה, בדיכאון עמוק ללא רצון לחיות כמעט וויתרתי לעצמי, נשארתי ללא כוחות נפשיים מרגיש הכי בודד בעולם.

משהו באותו יום נגע בי, משהו שאין לי הסבר אליו במילים גרם לי להרים את עצמי מהמיטה ולבקש עזרה.

עשיתי תהליך עמוק עם עצמי במשך 4 חודשים ניתקתי את עצמי מכל רעשי הרקע והתרכזתי בהחלמה שלי תהליך ארוך וקשה. זה לא קל להיפגש עם עצמי פתאום בגיל 47 לראות את מה שיש בפנים לקבל את עצמי כמו שאני על הטוב ועל הרע שבי.

לא ידעתי מה לעשות לא ידעתי לאן ללכת בעיקר הייתי שקוע בריקנות ברגשות אשם בבושה וחרטה, הפעם בניגוד לפעמים קודמות התחברתי לכל אותן תחושות ורגשות ולא נתתי לעצמי לברוח.

זוכר שהגעתי עם 50 ש"ח בארנק... מי היה מאמין לאן הגעתי לאיזה תחתיות.

היום שנה וחצי אחרי אחרי אותה גמילה עם הרבה עבודה קשה אני גאה ובעיקר אסיר תודה על כל הדברים הקטנים שיש לי בחיים על החיבור לעצמי על הכנות הפתיחות והנכונות לעשות שינויי.

אני גאה בעשייה שלי ביכולת לתת מהנסיון שלי ולעזור לאחרים לצאת ממעגל ההתמכרות למצוא דרך חיים חדשה למצוא משמעות לבנות ערך עצמי ולחיות את החיים כמו שהם.

אני אסיר תודה לכח עליון שיש לי בחיים שמכוון אותי ומראה לי את הדרך.

אני אסיר תודה לאישה שאיתי שנותנת לי כח מאמינה בי תומכת ועוזרת אני אסיר תודה למשפחה חמה ואוהבת.

אני אסיר תודה לכל אותם אנשים מדהימים שבחיים שלי.

זה אף פעם לא מאוחר!!!